זהו פוסט שכתבה יועצת לימודים ב-E.Z WAY על החוויות האישיות שלה כבעלת הפרעת קשב.
"
מה הכי נורא בלהיות עם הפרעות קשב?
שאני לא מצליחה להתחיל משהו וגם לסיים אותו.
כל פיפס קטן מוציא לי את כל הריכוז ומאותו רגע אני לא בחדר.
אני עסוקה ב"פיפס" המעפן הזה שגרם לי לבזבז זמן יקר על… כלום בעצם.
אבל זאת אני. לטוב ולרע.
נכון,
את הבגרות המתמטיקה עברתי בקושי. יותר נכון עברתי בקושי פלוס המון המון שיעורים פרטיים.
על הבגרויות הארוכות של היסטוריה וכל אלה אין בכלל מה לדבר.
אם לא היה ריטלין רוב הסיכויים שהייתי לוקחת את כל הספרים ועושה תערוכה עם כל הציורים שהייתי מקשקשת בתוכם.
החלק הכי קשה היה שלא הרבה האמינו בי.
כי תמיד הייתי זו עם הציונים הלא-כל-כך-גבוהים-אבל-נורא-מתאמצת-וגם-ילדה-מתוקה-אז-המורים-סולחים, אבל בוא נגיד שמדענית לא ציפו ממני להיות.
או בוא נהיה כנים- תואר, ועוד באוניברסיטה לא ציפו ממני לסיים.
אז איך סיימתי, 3 שנים באוניברסיטה?
איך עשיתי פסיכומטרי בכלל?
איך לא נתתי לכלום לעצור אותי?
ככה.
כי חיים רק פעם אחת.
וההפרעות קשב והלקויות למידה הביאו גם דברים טובים.
אני יצירתית ממש (כן, וגם מפרגנת לעצמי), אני יודעת איך לעשות לאנשים את השיחות-עידוד-אתה-תותח-תצליח-בבחינה הכי חזקות שיש (אין חכם כבעל ניסיון כנראה), ואני עוד מלא דברים טובים.
ואני בעיקר לא מוותרת לעצמי.
ולא מוותרת לאלה שהיום מאמינים בי.
אז קחו לכם מדריך טוב לפסיכומטרי, כזה שמאמין בכם כי הוא רואה אתכם כאדם, לא כציון.
קחו לכם אספקה של קפה, אספקה של אמונה ואספקה של חזון, תראו איפה אתם רוצים להיות עוד 5 שנים, תספרו למדריך, תסמנו יחד נקודות בדרך לשם ועופו על זה.
ואל תפחדו. לא צריך לפחד לנסות ולטעות ולהיכשל כי למידה אמיתית מגיעה כשאתה לא מפחד להיכשל. אז אתה פתוח וקולט באמת.
ואז תקראו את הקטע הזה עוד 5 שנים, יום אחרי סיום התואר שלכם כשאמא מזילה דמעה בקהל (אמא והפדיחות שלה!), אבא אומר "תמיד ידעתי שהיא תצליח", ואולי הוא ידע אבל לא ידע איך להראות. תראו את החבר יושב שם גאה עם איזה תכשיט שהוא הכי לא הטעם שלך שהמוכרת במגנוליה דחפה לו במחיר הכי יקר שיש, ותגידי "כבר לא כל כך נורא להיות לקויית למידה".
"
מאמינים בכם ובגדול. לכו תכבשו את העולם צעד צעד.
אנחנו איתכם.
